התמונות שראינו בשבוע שעבר בעמונה גרמו, אולי בפעם הראשונה, לאנשים כמו אורי אורבך (אותו שמעתי הבוקר בגל”צ) ולאנשים נוספים בציונות הדתית, להבין פתאום שאולי יש לנו, כחברה, בעיה. זהו לא עניין של מה בכך. כאשר היס”מ דופק מכות רצח לחרדים, לשמאלנים ובוודאי לערבים הרי שזה עובר מעל סדר היום הציבורי במהירות שיא. כשמדובר בחרדים אורבך אולי יתעכב על הנושא אבל לא הרבה מעבר לזה. כאשר מדובר בשמאלנים או בערבים אין כל סיכוי. אולם, כאשר אנשי כיפות סרוגות חוטפים את מלוא נחת הזרוע של המשטרה, וזה מתועד כהלכה, הרי שמתחילות להתעורר שאלות נוקבות.
אז קודם אומר כך. זה אירוני, למרות שזה כנראה הטבע האנושי, שרק כאשר הרעה מגיעה לביתך אתה מתחיל להבין שיש בעיה. כמו הסיפור על כך שכאשר רדפו את ההומואים שתקתי, כאשר רדפו את הנכים שתקתי, כאשר רדפו את השחורים שתקתי, את הקומוניסטים שתקתי וכאשר רדפו אותי לא נשאר אף אחד שישמיע את קולו.
מהכרות שלי עם הציונות הדתית, שאולי מבוססת על סטריאוטיפים ובוודאי על פערים אידיאולוגים עמוקים מאד אני לא יכול לומר שיש סיכוי לכך שהציונות הדתית תחבור לערבים ולחרדים כדי לנסות ולקדם דיון ציבורי על גבולות המחאה והתמודדות המשטרה עם מחאה כזו. קשה לי לראות אפילו אינטרוספקטיבה של הציבור הזה בנסיון להבין את מקור האלימות - ואני לא מדבר על כן זרקו אליהם אבנים, אלו התחילו או אלו - אני מדבר על נסיון לבדוק איך קורה שהמשטרה בישראל קודם כל אלימה ורק אח”כ כל דבר אחר. איך קורה ששוטרי היס”מ גורמים לאלימות ואח”כ נהנים “לפצח גולגלות” ולטעון שתקפו אותם. היהודים הם עם גזען והציונות הדתית נמצאת היום במגננה קיומית שמטילה ספק לגבי היכולות שלהם להרים את הראש כדי לראות את התמונה הכוללת. מה גם שאחיזתם המשיחית באדמה ושימת האדם היכן שהוא מאחרי קדושת האדמה אף היא אינה גורמת לי לתקווה. אולם, כאדם אופטימי מטבעי, אני תמיד שומר זיק של תקווה בכל מצב ומאמין שיש פוטנציאל לצאת דווקא מחוזקים.
אבל בכל זאת, יש לנו משטרה אלימה ביותר. אישית נתקלתי בהם כבר יותר מפעם אחת ועמדתי משתאה לנוכח המהירות שבה דיאלוג עם שוטרים הופך להיות עימות אלים שהשוטרים יוזמים ואף נהנים ממנו. ראיתי איך אדם נתלש מישיבת מחאה או נעצר בהפגנה ופיתול יד או נסיון להחלץ לאחיזת חנק או סיבוב יד מוביל באחת להכרזה של השוטר “אתה תוקף שוטר” ואז כמובן שהכל מותר. שמענו כולנו גם על יחס המשטרה להומואים. רומן אף יזם מפגש בין מפכ”ל המשטרה לבין נציגי הקהילה לדיון על יחס המשטרה לקהילה אחרי שהומואים הושפלו ואף הותקפו באכזריות ע”י לובשי מדים.
אלימות המשטרה נובעת מאלימות החברה ואלימות החברה שלנו נובעת, מה לעשות, מכך שאנחנו חברה כובשת. חווית הכיבוש לא נעצרת על הקו הירוק. כל חייל וחיילת קרביים ב 38 השנים האחרונות ששרתו בשטחים נושאים עימם צלקת. הם חזרו וחוזרים הביתה אחרי שבוע, שבועיים או שלושה של שירות בצבא הכיבוש עם מטען מלא של דיכוי ואלימות של עם אחר בניגוד לרצונו. והצלקות ניכרות ונכנסות למערכות יחסיהם, עם ההורים, האחים, בני ובנות הזוג ומשם הלאה לתוך החברה בכל רבדיה.
ועכשיו אשוב לאורבך וחבריו החובשים. ידידי, המשטרה לא אלימה סתם ועם סדנאות חינוך וכו’ אנחנו לא נוכל לפתור את העניין. המשטרה חולה בגלל שהחברה חולה. חברה כובשת, מדכאת, מתאכזרת וקשת לב לא יכולה לצפות שאוכפי החוק שלה יהיו יונים צחורות. אם ציבור חובשי הכיפות הסרוגות באמת דואגים למה קורה כאן במדינה, הסיכוי היחיד להתחיל לבנות כאן משהו טוב זה לסיים את הכיבוש. הכי פשוט ורק כך.
, כנסת
