מי שמכיר אותי באמת יודע שהשתיקות שלי הן הדבר הגרוע מכל.
כשאני מתאכזבת, מתיאשת, אני מאבדת עניין ופשוט שותקת. שתיקה רועמת שאומרת הכל.
חדר 8 בבי"ח דנה, איכילוב, בשבוע שעבר. מיקרוקוסמוס חברתי משהו.
מוחמד ואביו, מעזה. לוהיי וסבתו ערבים תושבי ישראל. אבי ואימו מחולון ואני עם הבן שלי.
לוהיי נפצע מקליע שחדר את קרסולו והותיר רסיסים שעכשיו גורמים לו לסיבוכים.
מוחמד צפוי לעבור ניתוח על הכליה בעוד כחודשיים, אולם בינתיים הוא צריך טיפול אנטיביוטי ובעזה אין את התרופה שהוא צריך לקבל אז הוא פה בינתיים.
לאבי יש בעיה קלה בכליה. הוא מקבל טיפול תרופתי.
והבן שלי, נפל במעון ונחבל.
לכל אחד, האפרוחים שלו יקרים לו מכל. אין הבדלי דת, גזע או מין. הכור הזה, שבו שהינו יחד כשבוע, באמת התיך אותנו. לקום בבוקר יחד, לשתות קפה ביחד ואפילו להתעורר יחד בלילות מבכיו של הילד הזה או האחר. כבר שקלתי לאחר השחרור, לעבור לגור בקיבוץ....
לא יודעת אם זה מוזר או לא, אבל הידידות והאיכפתיות שצמחה לה שם בחדר היתה ראויה לציון. כל אחד מרקע שונה לחלוטין, לכל אחד דעה אחרת והשקפת עולם משלו ועדיין היינו ממש חברים.
סבתא של לוהיי לא מדברת עברית בכלל. אבא של מוחמד פנה לכולנו בשם "אחות". אם רק היו הנסיבות אחרות, הייתי יכולה לומר שהיה לי כיף.
פתאום היה פיגוע. חלק מן הפצועים הובאו לאיכילוב.
כל אחד מאיתנו קפא על מקומו ושתק שתיקה איומה.
אבא של מוחמד ישב בדממה ונעץ מבט ברצפה. אמא של אבי צפתה בחדשות עם אוזניות, בדומיה מוחלטת.
סבתא של לוהיי ישבה בשקט ורק שפתיה זזו, כאילו ממלמלות תפילה כלשהיא.
ואני..... אני רק ישבתי לי בפינה שלי והסתכלתי עלינו. איך הסתגרנו ברגע. תהיתי מה הסבתא ממלמלת... האם היא משבחת בליבה על עוד פיגוע מוצלח או אולי היא מתפללת שכל זה כבר יגמר כי נמאס.
הדממה היתה ממש מגעילה וקשה. אף אחד לא דיבר עד למחרת בבוקר. אמרנו בוקר טוב ובמהלך היום התחילה לאט לאט ההפשרה. הילדים לא עצרו ממשחקם יחד. אין להם עניין בהרג שלנו אחד את השני. צודקים. גם לי כבר אין. עדיף שאשתוק.
אם התייחסת לרשומה זו בבלוג שלך השתמש/י בקישור זה ליצירת הפניה (Trackback) לרשומה:
../trackback/420
תגובות חדשות
לפני 8 שעות 7 דקות
לפני 2 ימים 23 שעות
לפני 5 ימים 5 שעות
לפני 5 ימים 8 שעות
לפני 5 ימים 13 שעות
לפני 5 ימים 17 שעות
לפני 6 ימים 4 שעות
לפני 6 ימים 4 שעות
לפני 6 ימים 6 שעות
לפני 6 ימים 9 שעות