מפלגת הבחירה הדמוקרטית

השבוע הכריז שר האוצר כי על מנת להילחם בעוני הוא מתכוון להנחיל שכר לימוד דיפרנציאלי. וגם אם בתחילה ניתן היה להשתעשע ברעיון כי מדובר בפליטת פה, הרי שפרויד כבר היה מסביר לנו כי דרך פליטת הפה הזו מעידה בודאי על כוונותיו האמיתיות של אהוד אולמרט. ברצוני לנתח את הצעתו שר האוצר ולהציג תוכנית אחרת, מבוססת יותר, למלחמה בעוני ולמען עתיד ההשכלה הגבוהה בה בעת.

ראשית אסביר את מהותו של אותו שכר לימוד דיפרנציאלי. פירוש הדבר כי מי שמשיגה ידו (או יד הוריו) ישלם שכר לימוד בלתי-מסובסד (כמה בדיוק לא אמר, אבל כשדובר על כך בעבר מספר הקסם הגיע גם ל-30,000 ש"ח בשנה) ואילו לנזקקים ניתן יהיה להעניק מלגות.
אלא ששכר לימוד דיפרנציאלי יוצר גם מציאות בה תחומים אשר זקוקים פחות לסבסוד, כגון מדעי הרוח או מדעי החברה יהיו זולים יותר ללימודים מאשר לימודי רפואה או הנדסה אשר דורשים מעבדות ומכשור יקר. הוא גם יוצר מצב שבו על מנת ללמוד אצל מורים יקרים ומוכשרים יותר, אשר משכורתם גבוהה יותר, יצטרך הסטודנט לשלם יותר ושלישית - מקצועות מבוקשים יותר (כלומר אשר הפרוטה תהיה בצידם בעתיד) יהיו גם הם יקרים יותר. כתוצאה מכך - רק סטודנטים בעלי ממון יוכלו ללמוד מקצועות טכנולוגיים, אצל מרצים מוכשרים בעלי שם, או תחומים אשר מבטיחים משכורת גבוהה - והפער החברתי יעמיק ויתרחב.

אתמול קראתי כי ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט להצטרף ליוזמה זו. אין פלא כי נשיאי האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה הגבוהה רואים צורך לתמוך בהעלאת שכר הלימוד, מאז שנתקבלו החלטות ועדת וינוגרד, בתקופתו של יוסי שריד, קוימו ההמלצות בצורה חלקית בלבד, בזמן ששכר הלימוד אכן ירד ואפשר ליותר צעירים לרכוש השכלה, לא העבירה הממשלה את התקציבים הדרושים על מנת לתחזק את איכות ההשכלה (למעשה את הסבסוד של שכר הלימוד עצמו) וכך - בפחות תקציב - היה על המוסדות לתת שירות ליותר סטודנטים. מצב אבסורדי זה גרר את אוניברסיטת תל אביב לסף של "הפרטה" באמצע שנה שעברה שרק באמצעות לחץ ציבורי רחב ו"מאבק סטודנטים" מתוקשר אשר זכיתי להימנות על יוזמיו נמנעה. (ותודות נשלחות לח"כ ברונפמן אשר נמנה על החותמים על העצומה שנתלתה על כיכר אנטין).

ה"מלגות" אותן מציע אולמרט לסטודנטים מעוטי-האמצעים אינן אלא עוד סוג של קצבאות סעד. כשר אוצר הוא יודע שלא יוכל לאכול את עוגת התקציב ולהשאירה שלמה - הוא מציע פיתרון שיהיה זמין למעטים בלבד, יביא בהכרח לצמצום מספר הסטודנטים בארץ - ואולי כך יוכלו האוניברסיטאות לסגור את הגירעון התקציבי שלהם. המחקר והפיתוח הטכנולוגי אולי יצאו נשכרים ממהלך כזה, אבל הציבור הרחב של הצעירים יאלץ לוותר על רכישת השכלה ואין ספק כי "מוחות" מצוינים רבים יבוזבזו. במדינה בה ההון האנושי הוא המשאב היקר ביותר, איננו יכולים להרשות זאת.
לאחרונה הציג יו"ר אגודת הסטודנטים של תל אביב תוכנית אחרת, בעלת 6 נקודות לעיצוב פניה של ההשכלה הגבוהה:

1. המשך יישום מסקנות וינוגרד - בצל כל פיתרון אחר יש להקפיד על שכר לימוד בסיסי באותן גבולות המיושמים היום, כפי שביקש לעשות שר החינוך לשעבר, ח"כ יוסי שריד.

2. הקצאת תוכנית הלוואות ממשלתית המאפשרת לסטודנטים ללמוד ולהחזיר את הלוואה בפריסה נוחה לכשירוויחו את השכר הממוצע במשק (בסגנון ה"מודל האוסטרלי" שהוצע על ידי ח"כ פרופ' יולי תמיר).

3. נתינת קרדיט אקדמי תמורת מעורבות סטודנטים בקהילה, בראש ובראשונה על מנת ליצור קשר בין שכבות מצוקה לאקדמיה ולעודד השכלה בשכבות החלשות. את הסימוכין וההצדקות לנושא זה ניתן למצוא במחקרה של ד"ר דפנה גולן מהאוניברסיטה העברית אודות מיפוי הפעילות בקרב הסטודנטים.

4. השקעה מאסיבית של המדינה במוסדות להשכלה גבוהה על מנת לפתח מחקר ותעשיה עתירת טכנולוגיה.

5. השקעה במסטרנטים ודוקטורנטים על מנת למנוע בריחת מוחות מהארץ.

6. פתיחת מערך להלוואות קיום עבור סטודנטים במקביל להלוואות עבור שכר הלימוד.

אלא הם העקרונות אשר עליהם צריכים לעמוד לא רק הסטודנטים, אלא הציבור הרחב על מנת לבסס את עתידה של ישראל כמדינת רווחה ומתקדמת.