מפלגת הבחירה הדמוקרטית

חיפה - הבירה הכלכלית, התרבותית והמדעית של הצפון, מאבדת את כוחה מיום ליום: מעגלי האבטלה הולכים ומתרחבים; הפשיעה גוברת לכדי כך שחיפה הפכה לזירת קרבות הסכינים במועדונים ולחממה למחוסרי בית, נרקומנים ואלכוהוליסטים; וסימן הכי מטריד - צעירים ואוכלוסיות חזקות אחרות עוזבים את העיר לטובת פריפריות או תל-אביב. גם העולים החדשים, שהיוו פעם מקור לגאווה עירונית (בחיפה נקלטו בהצלחה כ- 80 אלף עולים ב-15 השנים האחרונות) , מתחילים להתאכזב מהבטחות לא ממומשות של הצמרת העירונית. לשכתי מוצפת בפניות העולים, המתלוננים על הזנחה, התפוררות הרשות לקליטת העלייה ובעיקר על איבוד תשומת הלב השלטונית ושינוי בסדר עדיפויותיו. יש כאלה שאף מלינים על כך שהעירייה אימצה מדיניות של אפליה מתקנת כלפי ערביי העיר וזאת על חשבון העולים.

אך השבוע הוכח כי גם כלפי האוכלוסייה הערבית נוהגת העירייה בזלזול, בחוסר תבונה וחוסר סבלנות. אופן הטיפול הכושל של ראש העיר בהריסת הבית בדרך בר-יהודה של משפחה מרובת ילדים הוא סימפטומטי. זה המקום להדגיש - צריכים להילחם בתופעת הבנייה הלא חוקית. אבל הודנליזם השלטוני שהופעל השבוע כלפי אנשים חסרי אונים הוא ביטוי לקלות דעת נפשעת של ראש העיר. כמה אטום יכול להיות השלטון המקומי כדי להרוס ביום אחד, במספר בולדוזרים ובכמה עשרות שוטרים את המסורת ארוכת השנים של דו-קיום? עלותו המיידית של הפינוי האלים (המשאבים שנשפכו, הטראומה שהותיר) זניחה לעומת העלויות החיצוניות העתידיות של פגיעה החמורה במרקם החיים העדין שבין ערבים ליהודים בעיר, בין דתיים לחילוניים ובין עולים לותיקים, אשר אפיין את חיפה במשך עשרות שנים. הדו-קיום המופתי והיוצא דופן שהתקיים בחיפה מתפורר מול עינינו.

מר יהב לא השכיל להגיע להידברות עם תושבי עירו ולפנות את הבית בהסכמה, כפי שקרה בחיפה בעבר וקורה במקומות אחרים. התחושה שליוותה אותי ורבים אחרים במשך השנתיים האחרונות, שיהב לא מתאים לניהול עיר כה מיוחדת, התממשה עם עלייתם של הבולדוזרים על קרקע והתפוצצה לנו בפרצוף.

לו הייתי מספיק חזק ולא נרתע מכך שביקורתי כלפי יהב תתפרש בציבור כסגירת חשבונות אישיים אתו (על רקע בקשתו שאסיים את תפקידי כיו"ר הרשות לקליטת העלייה, שעבודתה הפכה את חיפה למופת מבחינת קליטת העלייה), הייתי חייב לקום לפני זמן רב ולהגיד למר יהב, ראש עיריית חיפה: "יונה, חברי לשעבר, קום ותלך הביתה!" ושוב: "יונה, אידי דומוי!" ושוב: "יונה, רוכ עאל בית!". אבל, כמו שאומרים – עדיף מאוחר, מאשר אף פעם.

רומן ברונפמן
4.06.05