25 שנה עברו עליי בירושלים, בשכונת תפר בצפון העיר. שכונה שלאחרונה הסתבר לי שהיא התנחלות בכלל.. שאדמותיה הופקעו לקראת העליה הגדולה שבמסגרתה הגעתי ארצה - מהכפריים הערבים סביב. המחסום הוא שהטעה אותי כל השנים, כי הוא עבר צפונית לכניסה לשכונה שלנו. הייתי צריכה להגיע לבילעין כדי ללמוד שהמחסומים אינם קשורים לגבולות לגיטימיים ומוכרים בינלאומית - אלא רק לתוואי הכלכלי והפוליטי של הבניה היהודית. הרבה דברים לא ידעתי כשגרתי בירושלים. ידעתי כי האנשים אשר מבקרים בכל בוקר את פחי הזבל שמתחת לבית הם ערבים המתגוררים בשטחים שמול חלוני, אבל לא ידעתי שעצם החיטוט שלהם בפחי הזבל מסכן אותם במעצר על שהיה בלתי חוקית. ישראל לא מעוניינת שהאנשים האלו יתקיימו בשום מקום. ברי המזל חיים בבתים שאינם שנויים במחלוקת - ולכן שהותם בסלון ביתם היא חוקית. רבים אחרים, כמו הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אינם מרגישים בטוחים גם בסלון ביתם.. כשאני מנסה לראות את המציאות דרך העיניים של הפלסטינים, אני רואה כובש שמנסה לדחוק אותי החוצה, אל מחוץ לביתי, אל מחוץ לחיי, אל מחוץ לעורי.