מפלגת הבחירה הדמוקרטית

כולם ישנים. מי מבחירה ומי מכורח. החיילים המוצבים על המפה הפוליטית כוססים ציפורניים ואף אחד לא מעיז לנשום עד שהמומחים יניפו יד ויצביעו עם האגודל כלפי מטה. 

אז מה עושים בזמנים שכאלה? מה אפשר להגיד? מה מותר לעשות, מבלי להסתכן בנגיעה באיזה עצב חשוף? מבלי לשפשף ברגל גסה את אחד מהעיתונאים השרועים ברחבי בית החולים הדסה עין כרם? ובכן, היום כבר יש סימנים להתעוררות כלי התקשורת והתחלה של התבוננות מפוכחת במה שמתרחש. אולי זה לא מקרי שדווקא "הארץ" מעיזים למצמץ מבעד לדמעות..

מי שחושש לבריאותו כדאי שישמור ממנה מרחק. אפילו רפול שטיפס על שובר הגלים, למד שהים פחות סלחני אליך אם טבלת את ידיך בקערת המים הפוליטית.. את אמנון רובינשטיין ניסה זלמן שושי לקחת טרם זמנו.. רבין רק רצה לשיר לצד אביב גפן ושרון רק הסכים לקבל 3 מיליון דולר מחבר קרוב.. הפעולות האלה היו מסוכנות להם, כי כל חמשת המיליונים (או שכבר הגענו לשש?) של אזרחי ישראל שאינם מכהנים כפוליטיקאים נבחרים - מלווים אותם בעיניהם ימים כלילות.. עוקבים אחריהם, מתעניינים בתוכניותיהם, מנסים להתקרב ולדעת עוד ועוד.. האנשים האלה, חברי הכנסת והממשלה, הם נדירים מאד. יש רק מאה ועשרים כאלה בכל קדנציה ואנחנו בחרנו בכל אחד ואחד מהם לייצג אותנו. כל אחד מהם אמור, לכאורה, לשקף חתיכה מהמציאות החברתית שלנו. לכל אחד יש השתקפות חברתית שממנה הוא הגיע ואליה הוא יחזור יום אחד, אם לא יעשה כך וכך דברים מסוכנים.